היום (ספטמבר 2022) לפני 12 שנה, ביקרתי באוגנדה.
לאוגנדה נסעתי דרך ארגון ברית עולם - תנועת ההתנדבות הישראלית היהודית הבינלאומית, אשר הוקמה בשנת 2005 על-ידי קבוצת ישראלים. הארגון מאמין כי על החברה הישראלית, בשותפות עם התפוצות היהודיות בעולם, לעשות למימוש ערכי תיקון עולם. הארגון רואה בהתנדבות ובאזרחות פעילה, תנאי הכרחי לקיומה של חברה צודקת, מעורבת, סולידארית ורגישה. מתוך כך, פועל הארגון לשילובם של מתנדבים בעשייה הומניטארית במדינות מתפתחות, ובפיתוח פרויקטים קהילתיים ארוכי טווח.
באוגנדה התנדבתי באקדמיה לאומנויות באוגנדה - The Nagenda International Academy of Arts & Design, או בקיצור NIAAD. התוכנית היא תכנית חדשנית המשלבת אומנות, חינוך ותרפיה, במטרה לדאוג ולסייע לילדים פליטי מלחמה, יתומי איידס ונוער בסיכון, בגילאי 14-18 מאזורים שונים ברחבי מדינה.
שם למדתי לראשונה כמה חשובה הרגישות התרבותית של אנשי קהילה, בעבודה עם קהילות. כאנשי ונשות מקצוע אנחנו מגיעים\ות מהעולם שלנו, עם הזהות, האמונות ודרכי הפעולה שלמדנו. כחלק מהלמידה שלי, נחשפתי רבות לכלים ומטודות לעבודה בסביבה רב תרבותית. אך כאן, אעסוק בשאלה: מה הדבר מצריך ממני ומתשומת הלב שלי כאשת מקצוע?
1. אחד הדברים הראשונים שעשיתי, כפי שלמדתי באקדמיה הינו ראיונות אישיים (אינטקים) עם נערים ונערות שהגיעו ללמוד. כיוון שרובם\ן יתומים\ות, כתלמידה טובה לעבודה סוציאלית, רציתי לברר איתם\ן על החוויה ועל מערכות התמיכה. הנערים\ות לא הבינו כל כך על מה אני מדברת. ומדוע? דבר ראשון, השפה הריגשית שאנחנו רגילים אליה בארץ היא לא השפה המדוברת שם. בנוסף, החיים של רבים מאוכלוסיה הם בתוך המעטפת המשפחתית/משפחה מורחבת, קהילה וכו'. התפיסה שלנו לבדידות ויתמות היא מאוד שונה. כלומר החטא הראשון שעשיתי, הוא להניח שאני מבינה איך המערכת הסוציו-אקולוגית עובדת שם ולכן: לפני שמתחילים לעבוד בתרבות שהיא שונה מהתרבות שלנו (וגם בקהילות שאנחנו לא חלק מהן), כדאי לכל הפחות לגשת לעבודה טבולה ראסה, ורצוי להעמיק, לקרוא וללמוד על התרבות.
2. השיעור השני שלמדתי שם. כשהגענו לקאמפלה, עיר הבירה, וביקרנו בשכונות המוחלשות, הגענו לסוג של מתנ"ס לנוער בשכונה. שם ישבו חסרי מעש מספר נערים ברחוב, כאשר כל הסביבה והרחובות מלאים בזבל, ביוב ובלאגן אחד גדול. החלטנו לקנות שקיות זבל ולהתחיל לנקות את האזור עם הנוער והשכנים. התחלנו לאסוף, ולאט לאט הבנו שהמדרכה בנויה משכבות של זבל שלא נגמר. ערמות ערמות של בוץ, ניירות, עטיפות וכל מה שאפשר, ואי אפשר לדמיין. לאחר שאספנו כ-20 שקיות, שאלנו היכן ניתן לשים אותן כדי שהעירייה תאסוף. אנשי השכונה הסתכלו עלינו משועשעים. למה? כי העירייה לא אוספת שם את הזבל שמוציאים, צריך לשלם למישהו שיבוא לקחת, וזה לא באמת אפשרי, וכאן נכנס השיעור השני: יש רצון לייצר שינוי? כדאי ללמוד טוב טוב איך המערכת עובדת. אילו פעולות ניתנות לעשייה והדרכים למימושן. חשוב לא פחות מכך, להימנע מלטעת תקוות שווא בחברי וחברות הקהילה. מה שלנו נראה כמובן מאליו, במקומות אחרים הוא פריבילגיה.
3. לא הכל אישי. בגדול זה השיעור הכי גדול שלי, שלמדתי אותו לראשונה באוגנדה. אנחנו נוטים ונוטות לנכס אל עצמנו את התנהגותם של אחרים. התנהגותם המילולית, הפיזית, והיחס שלהם כלפינו וכלפי הסביבה. אך האדם שמולנו, גם הוא מתמודד עם הדילמה והאתגר של תקשורת, אל מול הרגלים תרבותיים שונים ממה שהורגל בחייו. לכן, אם נאמר משהו שבתפיסה שלנו הוא לא מנומס, לדוגמה: אם אמרו לי כן ולאחר מכן הדבר לא נעשה, זה לא אישי! דבר נוסף, במדינות שהיו תחת קולוניאליזם או שהן הקבוצה המוחלשת, החינוך וההרגל פעמים רבות גורמים להסכמה עם מי "שנתפס כבעל הכח". גם אם הכוונות שלנו הן הכי טובות בעולם, הכי מכילות, אנחנו עדיין מסמלים ומסמלות את הכובש והמדכא. ועד שלא נוכיח אחרת, הצד השני יהיה חשדני ויתנהג כפי שרגיל. זה לא אישי!
כמובן שלמדתי דברים רבים ונוספים, אבל זה לפעם הבאה.
בתמונה: מנקים את השכונה